משרביות

הן עדינות, מתוחכמות, שימושיות ויפהפיות – המשרביות זוכות בשנים האחרונות לרנסנס בעיצוב הפנים, ומספר הפרויקטים שעושים בהן שימוש גדל בהתמדה. בעברית אפשר לקרוא להן "חלונות סבכה", בחנויות מכנים אותן "לבני תחרה", אבל המלה המדויקת, שלא מתעלמת מהשורשים של האלמנט המיוחד הזה, היא משרבייה.

משְרַביה (בערבית: مشربية) היא אלמנט סבכה העשויה לרוב מעץ, המשמשת בפתחי מבנה, חלונות או קירות. המשרביה היא אלמנט אדריכלי אופייני לאדריכלות אסלאמית המצויה ברוב ארצות ערב, ובבתיה המסורתיים של קהיר בפרט.

המשרביה התפתחה במטרה ליצור הבדלה בין פנים הבית לחוץ, שתאפשר כניסת אוויר ואור אל הבית, אך לא תפגע בפרטיות. בשעות בהן מואר הבית באור השמש, חלקה החיצוני של המשרביה מואר מאוד וצפיפות חלקי הסבכה אינה מאפשרת למי שנמצא מחוץ לבית לראות את הקורה בתוכו. מתוך הבית, החשוך יחסית לחוץ, ניתן לראות את המתרחש בחוץ. בבנייה הערבית המסורתית, המשרבייה מותקנת לרוב בקומה השנייה בה הנשים, שבשל חובתן לשמור על צניעות ועבודות הבית שלהן, נשארות בבית אך רוצות לראות את הרחוב ולא להיראות ממנו. המשרביה מאפשרת גם חדירת אור לבית בכמות קטנה אך מספקת בארצות שטופות שמש וחמות ברוב ימות השנה ומספר משרביות בצדי הבית מאווררות אותו באופן טבעי.

כיום, המשרביה היא אלמנט אדריכלי נפוץ המשמש לנוי או כדי ליצור את אותו אפקט אדריכלי שיוצרת המשרביה המסורתית, אולם ללא היבטיה החברתיים. באדריכלות הישראלית, לדוגמה, נהוג להשתמש במקרים רבים בלבני משרביה מבטון אשר מונחות זו לצד זו וזו מעל זו כדי ליצור אפקט הדומה לשל משרביה. פרשנויות מודרניות רבות נעשות למשרביה הערבית בצורות שונות: הבריז-סוליי (Brise soleil), אלמנט מודרני נפוץ אשר עושה פעולה דומה עם חומרים מתכתיים או בטון.

במכון לתרבות ערב (Institut du Monde Arabe) בפריז שנבנה על ידי האדריכל הצרפתי ז'אן נובל נבנו, בהשראת המשרביות הערביות המסורתיות, משרביות בטכנולוגיה מתקדמת הכוללות צמצמים המאפשרים לגודל הפתחים להשתנות ולווסת אוטומטית את כמות האור במבנה.​

המקור הוא בארצות האסלאם: שם השתמשו במשרבייה – מעשה אמן מעץ או מחימר, בדרך כלל – כדי לחצוץ בין הנשים לרחוב. במצרים בנו חלונות ומרפסות עץ סבוכות, ברג'סטאן שבהודו בנו כך ארמונות שלמים לנשים, פשוט כדי להפוך אותן לרואות ואינן נראות: הן יכלו להשקיף החוצה אל הרחוב, אך עיני גברים זרים לא יכלו להחזיר להן מבט. המשרבייה כיסתה עליהן כמו בורקה בנויה. למצער, היתרון של הפתרון הזה הוא שזרימת האוויר אינה נחסמת כליל – יתרון חשוב בארצות חמות.

חוצץ בין הבית לרחוב, בקהיר. בארצות חמות יש לפתרון הזה יתרונות של הצללה וזרימת אוויר (צילום: Simona Scolari's, cc)
תהיום, כמובן, השימוש במשרבייה התנתק מסיבותיו ההיסטוריות. לא עוד חלק ממנגנון הדרה ודיכוי, אלא קישוט מובהק, שבמיטבו מעורר התפעמות. הדוגמאות מורכבות, חלקן בתבניות אתניות מסורתיות, ורבות שמציעות פרשנות מודרנית, הפשטה של הצורות הישנות. אחד הראשונים שעשו זאת הוא האדריכל הצרפתי המפורסם ז'אן נובל, שבתחילת שנות ה-80 תיכנן בפריז את המכון לחקר העולם הערבי. הבחירה במוטיב נראית טבעית להקשר, אך היישום החזותי שלו היה נועז ופורץ דרך.

פרשנות מודרנית לתבניות העתיקות. המכון לחקר העולם הערבי, פריז (צילום: Franck Vervial's, cc)
שלושה עשורים מאוחר יותר, נובל בונה כעת את שלוחת מוזיאון הלובר באבו דאבי. חלליו הגדולים מכוסים כיפה פלדה ענקית ושטוחה, שכולה מעשה תחרה עדין. החומר עכשווי ואופנתי, והאור המסתנן אמור להזכיר את האור המסתנן דרך צמרות עצים בנווה מדבר, או דרך העלים בסוכת גפנים. פואטיקה רומנטית בצד – במזרח התיכון נבנים בשנים האחרונות לא מעט מבנים חדשניים עם מעטפת משרבייה מודרנית. האדריכלים הגדולים אוהבים לא רק את האסתטיקה שלה, אלא גם את תכונותיה האקלימיות המצננות, ואת האפשרות להחדיר אור יום למבנה, בלי שיהיה בוהק מדי.

אנו בפרו קאבר מציעים מגוון משרביות לבחירה,הזמנה אישית וייצור מכל הסוגים.